ההנצחה הינה מילוי החוב המוסרי של המדינה לנופלים שהקריבו חייהם
למען הקמתה וקיומה.
פעולות הנצחה נעשו בעבר ונעשות כיום, הן ביוזמת המשפחות השכולות
וחברי הנופלים והן ביוזמה ציבורית ולאומית, על ידי מוסדות ממשלתיים,
גופים מוניציפליים וארגונים ציבוריים שונים.
ההתארגנות הרחבה והעשייה הרבה בנושא הנצחת הנופלים, ובכללה מינוי
מועצה ציבורית להנצחת החייל הפועלות משנת 1951, מבטאות את גישת
החברה הישראלית לעניין ערכי וכאוב זה. ניתן לזהות בה המשכיות
לגורמים מנציחים וולונטריים וממסדיים, שהתקיימו בחברה
הארץ-ישראלית מלפני קום המדינה, אך אין ספק שהנצחת מתים ושמירת
זיכרונם היא דפוס זיכרון מובנה ביהדות. זאת, אף כי המושג "הנצחה",
אין לו שורש במקורותינו הקודמים והוא חידוש לשוני התואם את רוח
זמננו.
ההנצחה, מעצם הגדרתה, חורגת ממעגלי הפרט ומקבלת משמעות
ציבורית. היגון והשכול הם נחלת הקרובים ביותר וחלק מצנעת הפרט.
בניגוד להם חייב הזיכרון להיות נחלת החברה כולה ולהוות חלק מן
הזיכרון הקולקטיבי של העם כולו.
פעולות ההנצחה שואבות אל תוך קהילת הזיכרון קבוצות שונות
בציבוריות הישראליות, ומביאות להרחבת המעגל החברתי המקיף את
המשפחות השכולות. זיכרון הנופלים נשמר ונותר משמעותי, מבחינה
חברתית, לא רק בצורה אישית אלא גם - כישות קולקטיבית.
מפעלי ההנצחה השונים, אותם מקיימת היחידה להנצחת החייל במשרד
הביטחון, מבקשים ליצור כלים הולמים בחומר וברוח, שישמרו על רוח
הנופלים, ינציחו אותה ויעבירו אותה כמורשת לדורות הבאים.
תשלומים מקוונים
