שלום סגל, בן 33, מאזור: "היה לי צורך פנימי לבטא את התחושות והרגשות המורכבים שבתוכי"

 

​​​​​​נפצעתי במרץ 2002, במהלך פעילות מבצעית כחייל סדיר בבית לחם. הטנק שלי התהפך מצלע ההר שעליו נסענו. חילצו אותי כשאני משותק בכל החלק הימני של הגוף ופינו אותי לבית החולים הדסה עין כרם.

 שלום פותחת.jpg

תהלי​​​ך השיקום

​לאחר כמה ימים בטיפול נמרץ הדסה עין כרם, איבחנו אצלי תסמונת בראון סקארד (brown sequard syndrome), שנגרמה בעקבות ריסוק של אחת מחוליות הצוואר. הפגיעה השפיעה על מערכת העצבים המרכזית והייתי משותק בכל פלג גוף הימני וללא תחושה של חום, קור וכאב בצד שמאל. חוץ מזה, שברתי עוד 6 חוליות בגב, את הפיקה בברך ושתי צלעות.

הייתי מאושפז במחלקה לשיקום נוירולוגי בתל השומר כארבעה חודשים. עברתי ניתוח לקיבוע עמוד השדרה הצווארי ואז החלה שגרה יומיומית של ניסיונות להזיז את רגל ימין ואת יד ימין. יום אחד ראיתי בראי שאני מצליח ממש קצת להזיז את הבוהן. לאט לאט שאר האצבעות חזרו לזוז באופן חלקי, וגם הרגל והיד. כיום עדיין יש לי מגבלה תנועתית וחולשה ברגל וביד ימין. תחושת החום, הקור והכאב בצד השמאלי של הגוף לא חזרה עד היום.

לאחר שהשתחררתי מאישפוז מלא, עברתי למחלקת אישפוז יום שיקומי בתל השומר ושם באמת התחיל החיבור שלי לשיקום. מאדם פאסיבי שהשיקום "עובר עליו", לאדם אקטיבי ש"עובר שיקום" (או לפחות מתחיל בתהליך). מהכיסא עברתי להליכון, משם לקביים ואז למקל, ולבסוף הצלחתי ללכת ללא תמיכה. היו לי מספר עוגנים משמעותיים (אנשי הטיפול פיזי\נפשי ועוד במחלקה), שיצרו עמי סביבה שבה אוכל להתפתח בתהליך השיקומי.

בתיכון למדתי במגמת מחשבים מוגברת (15 יחידות מחשבים ותכנות). התכנון שלי היה לשרת בקרבי ואז לעסוק בענף המחשבים. אחרי שנפצעתי ושכבתי במיטה שלי במחלקת שיקום, הדבר האחרון שרציתי להתעסק בו היה מחשבים. היה לי צורך פנימי לבטא את התחושות הקשות והרגשות המורכבים שהיו בתוכי, ועשיתי את זה באמצעות הכתיבה. מה שהוביל אותי לתיאטרון ולתואר הראשון שלי באוניברסיטת תל אביב. התיאטרון הוא כלי טוב שבעיני משפיע על אנשים. אבל לאחר סיום התואר חיפשתי משהו שייגע, שיעזור ושישפיע על אנשים יותר מהצגת תיאטרון. הגעתי ליום פתוח בסמינר הקיבוצים של התוכנית להכשרת תרפיסטים באמנויות, ומאותו יום הבנתי שזה הייעוד שלי. טיפול בפסיכודרמה .

למדתי עוד שלוש שנים בתוכנית להכשרת מטפלים בסמינר הקיבוצים ולאחר מכן עוד שנה וחצי בהשלמה לתואר שני בטיפול באמנויות בהתמחות בפסיכודרמה. זה מסלול לא פשוט, הלימודים האלה הם לימודים מאתגרים אקדמית, נפשית ופיזית, אבל הייתי נחוש להמשיך, להעניק, לטפל ולהעצים את החברה הישראלית באמצעות הכישורים שרכשתי במסגרת הלימודים.

בשנה האחרונה שלי ללימודים בסמינר הקיבוצים עבדתי רבות על כך שאוכל לפתוח קבוצה של פסיכודרמה, במעמד של סטאז'ר, במחלקת אישפוז יום שיקומי שאני בעצמי הייתי מאושפז בה. לאחר הרבה מאמצים הצלחתי, ובמשך שנה שלמה עבדתי עם מטופלים והנחיתי קבוצות במחלקה ביחד עם פסיכולוגית שיקומית. בעיני סגירת מעגל כזו מוכיחה שבן אדם עם רשת תמיכה טובה - הן משפחתית-חברית והן מערכתית-שיקומית - יכול לכבוש כל מטרה שהוא שם לעצמו.

אני מרגיש שתקופת השיקום נועדה להתמודד עם משבר בחיי אנשים (פיזי וזהותי), השינוי הפתאומי בתפקוד הפיזי והרגשי מביא לבדיקה ובחינה של הזהות החדשה הזו. זה לא אני כמו מקודם - האם אני מישהו חדש? האם אחזור להיות כמו אני מפעם?

איפה אנ​​​י היום

נשוי להילה הנהדרת שמסיימת השנה את לימודי הרפואה. אנחנו הורים ללביא המתוק, בן שנתיים וחצי, ומצפים לילד נוסף שאמור להיוולד בשבועות הקרובים.

כיום אני עובד במשרד החינוך כמטפל באמצעות פסיכודרמה עם תלמידים שזקוקים לליווי של טיפול רגשי ונפשי. השאיפה המקצועית שלי היא להיות מטפל בענף השיקומי (הציבורי והפרטי) - ללוות אנשים שמתחילים את השיקום והחיפוש של הזהות הפנימית שלהם לאחר המשבר שעברו, התפקידים החדשים שלהם בעקבות פגיעתם, פרידות מדברים שאולי כבר לא ישובו ועבודה פנימית על קבלת העצמי והסתכלות על הקיים.

שלום דיאנה.png"השאיפה המקצועית שלי היא להיות מטפל בענף השיקומי​". שלום סגל. צילומים: דיאנה חננשווילי


הקש​​ר עם אגף השיקום

עם אסנת לוי, עובדת השיקום שלי ממחוז תל אביב, יש לי קשר עמוק ומשמעותי. אני מרגיש שמעבר לעבודתה - גם באישיותה - אסנת היא בת אדם שמאפשרת קיום של שיח פתוח וכנה. היא יצרה עבורי במשרדה מקום פתוח להתייעצות, נחמה, דחיפה כשצריך, תמיכה (גם בדמות של תמיכה כלכלית של אגף השיקום כמלגה ללימודים או דמי קיום) ובייחוד מקום שאפשר לסמוך עליו. תמיד אמרתי לה שהיא ידעה מתי אני צריך את המרחק ומתי אני צריך את ההתעניינות היותר קרובה ורציפה. בין שאר תכונותיה, אני חושב שהיכולת הזו לזהות את המצב שבו הזכאי (או כל אדם) נמצא, ובעקבות הזיהוי לפעול על מנת לקדם אותו בדרך השיקום, היא תכונה נדירה באיכותה. אסנת מלווה אותי שנים ואני מאוד מעריך אותה כעובדת שיקום וכאדם.

אישה נוספת שברצוני לציין היא קרן גבע-שוחט​​, עובדת התעסוקה שסייעה לי בחיפוש העבודה. בימים אלה היא עוברת לתפקיד חדש במחוז, באגף הרווחה. קרן עזרה לי ודחפה אותי וממש הרגשתי שהיא מזיזה הרים כדי לתת לי את האפשרות להגשים את עצמי מקצועית - ועשתה זאת באופן מאוד ממוקד ואישי. היא היד שפתחה בפני את דלת עולם התעסוקה במקצוע שבו אני עובד.

המסר​ שלי

בפסיכודרמה ישנה אפשרות להיכנס למשחק תפקידים ו"לדבר" עם עצמך מהעבר, מהווה ומהעתיד. אז אני הייתי רוצה לומר ל"עצמי" מפעם ולכל אחד או אחת שמתחילים את תהליך השיקום, שיאפשרו לעצמם. תאפשר לעצמך לנוח, תאפשרי לעצמך להתבלבל, לכעוס, לשמוח, להתעצב. תן לעצמך את החופש לחוות ולחקור את המקום החדש הזה שבו אתה נמצא, וברגע שאתה מרגיש את הקרקע מתייצבת קצת - תתקדם. אם שוב פעם הדרך קשה, תדע שזה טבעי. תסלח לעצמך אם אתה נופל. תמצאי ערוץ לבטא מה שמתרחש בתוכך - זה יכול להיות במילים, בפעולה, בציור או בכל דבר שאת מרגישה צורך ויכולת לעשות. באופן אישי אני גם פותח כאן את "דלתי", ומצהיר שאם יש מישהו שמרגיש קושי נפשי או רגשי ואין לו איש מקצוע או אדם שהוא סומך עליו בכדי לדבר ולפרוק - אני מזמין אותו או אותה ליצור איתי קשר.​

DSC_5516.JPG"תסלח לעצמך אם אתה נופל". צילום: דנה שרגא