מוניק בוזחיש, בת 34, מאשקלון: "אני בחרתי להילחם, והמלחמה היא לכל החיים"

 

​​​​​​​​​​​​נפצעתי בפ​​​יגוע הדריסה בצומת אזור ב-2001. זה קרה  כאשר קבוצת חיילים חצתה את צומת אזור במעבר החצייה. המחבל, שהיה נהג אגד, החליט לנקום את מות בן דודו. הוא דרס את החיילים שחצו במעבר וגם פגע במי שהמתין בתחנה. בפיגוע נהרגו 7 חיילים ואזרחית אחת ונפצעו באורח קשה 3 חיילות שאני אחת מהן. נפצעתי באופן אנוש. אני לא זוכרת את רגע הפיגוע, איבדתי הכרה ולאחר מכן נתנו לי בבית החולים כדורים על מנת שלא אזכור את הימים הקשים האלה.


מוניק פותחת.jpg"הרופאים היו פסימיים, אבל אנחנו היינו אופטימיים והיינו נחושים להוכיח להם שהם טעו". מוניק ומשפחתה. צילום: דיאנה חננשווילי ​​​


תהליך השיקום

תהליך השיקום היה ארוך וקשה. הפציעות שלי היו מורכבות וחמורות. שיתוק חלקי ברגל שמאל, שברים ברגליים ובאגן, זיהומים רבים, איבוד דם רב שהוביל לשימוש בתרופה ניסיונית כי הדם לא נקרש, איבוד שיניים קדמיות, צלקות בפנים מהאספלט של הכביש ועוד... הייתי מאושפזת במחלקות שונות בתל השומר למשך חצי שנה, ולאחר מכן עוד שלושה חודשים של שיקום יום ועוד המון פיזיותרפיה וטיפולים אחרי...

הרגע שאת מבינה מה קורה, שבעצם כל החיים שלך נגדעו, ובעצם נערה בת 19 צריכה להתחיל מאפס, שהחלום להיות רקדנית לא יקרה ועכשיו את נמצאת במלחמה על החיים, זה רגע קשה להכלה. זה רגע שבו את צריכה להחליט האם להילחם או לוותר ולרחם על עצמך. אני בחרתי להילחם, והמלחמה היא לכל החיים: יש עליות ומורדות, יש ימים קשים ויש טובים יותר, אבל ברגע שהחלטתי להסתכל קדימה זה מה שעשיתי.

היתה לי מערכת תמיכה מטורפת מצד המשפחה והחברים שלא עזבו לרגע ובעצם כל עם ישראל שעמד לצדי לכל אורך הדרך. הרופאים היו פסימיים, אבל אנחנו היינו אופטימיים והיינו נחושים להוכיח להם שהם טעו. והנה היום אני עומדת על שתי רגליים וחיה את החיים. לא בוכה על מה שאין, אלא מודה כל בוקר על מה שיש - שום דבר בחיים לא מובן מאליו.

לאחר שסיימתי את החלק הפיזי התחלתי להתמודד עם השיקום הנפשי והתעסוקתי. בחרתי ללמוד ולהשלים בגרויות ובזכות אגף השיקום עשיתי זאת ולמדתי תואר ראשון בסוציולוגיה ומשאבי אנוש. אני מאוד אוהבת להעשיר את הידע, אז למדתי גם הפקת אירועים בבר אילן. ואז יצאתי לשוק העבודה, דבר שלא היה פשוט, כי את מוצאת את עצמך עם המון ניסיון חיים אך ללא כל ניסיון תעסוקתי ואנשים לא ממהרים לפתוח את הדלת. עד שהגעתי למרכז הכנסים במכללה שפתחו בפני את הדלת והתחלתי לעבוד כמנהלת אירועים. עבדתי שם במשך שלוש שנים.

איפה אני היום

היום אני נשואה ואמא לשלושה ילדים קטנים. אני עובדת כמזכירה בחברה הכלכלית ומרוצה מאוד.

מוניק דיאנה דאבל חדש.png "אם זה קרה זה כי יש לנו את היכולת להתמודד"​. מוניק והילדים​. צילומים: דיאנה חננשווילי


הקשר עם אגף השיקום

האישה שאזכור תמיד כמלאך שממש שמר עלי זו עפרה זלצר מאגף השיקום, שכבר יצאה לפנסיה. מהרגע שנפצעתי היא ליוותה אותי וממש עזרה לי בכל בעיה, תקלה וקושי, ועשתה הכל כדי שהמעבר יהיה לי כמה שיותר קל. פגשתי עוד עובדות מקסימות במחוז רחובות של אגף השיקום – מירי גולדפרב, סימה שמואלי, עירית גור, שרון נוימרק - כולן תמיד היו שם ותמיד עם רצון לעזור ולהקל.

המסר שלי

המסר שלי הוא תמיד להסתכל על החצי המלא של הכוס. אנחנו לא תמיד מבינים למה זה קורה לנו, אבל אם זה קרה זה כי יש לנו את היכולת להתמודד.​


DSC_5253.JPG"שום דבר בחיים לא מובן מאליו". צילום: דנה שרגא


פרויקט 'משיקום לחירות'- לסיפורים נוספים:
"הייתי נחוש לא לוותר" - סיפורו של פרננדו גוטהילף
"הקו האופטימי ליווה אותי לאורך כל הדרך" - סיפורו של זיו בטר​