"בכל פעם שאני דופקת בדלת נדלק ניצוץ בעיניה"

 

​​​​​​כשמריאנה ארונוביץ, אם שכולה, התחילה להתנדב במסגרת מערך המתנדבים של אגף משפחות והנצחה במחוז רחובות, היא חששה מעט מהמפגש הראשון עם אסתר מלניק. היא לא תיארה לעצמה שהמפגש עם האישה הבודדה, שבנה היחיד נפל באסון המסוקים, ישנה את כל צורת ההסתכלות על האובדן הפרטי שלה. "קשר לחיים": פרויקט מיוחד ליום הזיכרון 

מריאנה ואסתר.jpg מימין: ענת, מריאנה, אסתר ואס​נת​​​​​. "הנתינה והקבלה ​ש​​מתרחשות בו זמנית​". צילומים: דיאנה חננשווילי


ד"ר ודים מלניק​ היה במהלך שירות מילואים ביחידה קרבית מובחרת כשעלה על אחד היסעורים שהתרסקו באסון המסוקים ב-1997. סגן דניאל ארונוביץ נהרג בעת מילוי תפקידו בתאונת דרכים​​​ ב-2002. במסגרת מערך המתנדבים של אגף משפחות והנצחה אימצה אמו של דניאל ז"ל את אמו של ודים ז"ל לפני חמש שנים, והשתיים הפכו למקור תמיכה הדדי זו לזו.

איך נוצר הקשר?

ענת סדובסקי, רכזת מחוזית לקבוצות זכאים ומתנדבים במחוז רחובות: "מריאנה פנתה אלי לאחר ששמעה שאני מפעילה את מערך המתנדבים במחוז, והביעה רצון ונכונות להצטרף כמתנדבת, בנוסף להיותה מתנדבת ב'קו לעובד'. היא השתלבה בקבוצת הדרכה למתנדבים, שאותה מנחה עובדת סוציאלית. בשלב מסוים היא הופנתה לאסתר, שהיתה אז בת 75, רופאה אלמנה שעלתה מאוקראינה ושכלה את בנה היחיד".

מריאנה ארונוביץ: "הקשר הראשון עם אסתר נוצר לאחר כמה חודשים שבהם השתתפתי במפגשים של קבוצת המתנדבים. לפני המפגש הראשון לא ידעתי כל כך מה מצפה לי - את מי אפגוש, מה להגיד ואיפה להתחיל, ובעיקר ממה להתחיל, אבל הדברים זרמו. לאחר שיחת היכרות של כשעה קבענו להמשיך להיפגש באופן סדיר אחת לשבוע".

אסנת קירזנר, העובדת הסוציאלית של אסתר: "אסתר עשתה עלייה עם ודים ב-1990, והם נקלטו בצפון. א. לאחר האסון, אסתר עברה להתגורר ברחובות, יחד עם כלתה ונכדה. אני הכרתי את אסתר לפני שנתיים. אסתר מדברת רוסית ומתקשה בעברית. למרות קשיי התקשורת, נוצר בינינו קשר חם ומשמעותי המלווה באמון הדדי. בכל פעם שאני מגיעה לבקר אותה, היא מקבלת את פני בחמימות ובשמחה ומעלה את קשייה והתלבטויותיה. מכיוון שאסתר נמצאת בביתה רוב הזמן לבד, ללא מערך תמיכה משמעותי, נבנה עבורה במהלך השנים, בשיתוף עובדי המחוז, מערך תמיכה הדוק יותר. מדי יום מגיעה אליה דמות תומכת ומחבקת כמו מטפלת, מדריך מחשבים, וכמובן מריאנה, שהפכה לדמות משמעותית ביותר בחייה".

אסתר ליד.jpg

מה אתן עושות ביחד?

אסתר: "מריאנה ואני נפגשות ומדברות על התחושות של שתינו, משתפות אחת את השנייה בכל דבר. אסנת ומריאנה הן כמו אחיות בשבילי. הן עוזרות לי כל הזמן".

מריאנה: "בפגישות שלנו אנחנו מדברות על השכול, אבל לא רק. כשהבת שלי היתה בטיול בתאילנד בזמן שהיתה שם רעידת אדמה, אסתר התקשרה אלי כדי לוודא שהכל בסדר איתה​. בשנים הראשונות מצב בריאותה של אסתר איפשר יציאות מחוץ לבית – לקניון, לבית קפה. עם הזמן זה נעשה לה קשה ואנחנו נפגשות לרוב בביתה. השכול של אסתר כבד, היא איבדה את בנה יחידה, המשפחה שלה קטנה מאוד וחברים כמעט שאין לה. הרגשתי שכל פעם שאני דופקת על דלת ביתה נדלק ניצוץ בעיניה. כל חיבוק או נשיקה הם מצרך יקר מציאות עבורה. ההתנדבות עם אסתר מאפשרת לי כל פעם מחדש להסתכל על החיים ועל מה שיש לי, ולהעריך כל פעם מחדש את מה שיש לי למרות היותי אם שכולה.

"הבדידות והלבד של אסתר הם אינסופיים, והמעט שאני יכולה לתת לה -  אם זה סתם שיחת חולין ואם זה להוציא אותה אל מחוץ לבית לטיול קטן לגינה קרובה או לעזור לה מול הרשויות שלא  כל כך קל לעולה חדשה להתמודד אתם. בכל פעם שאני מצליחה לראות חיוך קטן, לקבל את ההרגשה שעזרתי לה, זה ממלא אותי אושר".

ענת: "מאחר שמריאנה מסייעת לאסתר גם ברמה הרגשית וגם ברמה המעשית, היא נמצאת בקשר הדוק עם אסנת ועם מרים חיימוב, עובדת הרווחה, שנותנות לה מענה הולם לצרכים שהיא מעלה. במקביל, בקבוצת ההדרכה ניתנת למריאנה האפשרות להעלות דילמות וקשיים העולים במפגשים עם אסתר, ולקבל התייחסות וכלים להתמודדות הן מהמנחה והן מחברי הקבוצה. אין ספק שהקשר החם שנוצר ביניהן על אף קשיי השפה תורם לשתיהן רבות. מריאנה מדברת בכל הזדמנות על הקשר עם אסתר, ועל המשמעות של הנתינה והקבלה שמתרחשות בו זמנית".