יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

מערכת אתר משרד הביטחון

​יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל מוקדש להתייחדות עם זכרם של חללי המחתרות, חללי צבא ההגנה לישראל וחללי כוחות הביטחון, אשר נפלו למען תקומתה והבטחת קיומה של מדינת ישראל. זהו ביטוי החוב המוסרי של המדינה כלפי אלה ששילמו את המחיר היקר מכל. ביום זה נחשפת בעוצמה מחודשת הזיקה הכואבת שבין עצמאות לשכול.

יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל חל מדי שנה בתאריך ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, משקיעת החמה ועד לצאת הכוכבים למחרת. במהלך היום נערכים טקסי זיכרון ממלכתיים בכל בתי הקברות הצבאיים ברחבי הארץ, בהשתתפות המשפחות השכולות, אישי ציבור ונציגי הממשלה וכוחות הביטחון.

ההיערכות וההפקה של הטקסים ומפעלי הזיכרון השונים לקראת יום הזיכרון ובמהלכו מוטלות על היחידה להנצחת החייל, אשר מתאמת בין כלל הגופים השותפים לארגון אירועי יום הזיכרון.

ביום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל מורדים דגלי המדינה לחצי התורן, רבים עונדים את תג "דם המכבים", ומתקיימים טקסי זיכרון ממלכתיים ופרטיים במוסדות חינוך וציבור, במחנות צה"ל ולרגלי אנדרטאות ואתרי זיכרון ברחבי המדינה.

בנוסף ניצב דגלון זיכרון נושא שלהבת על קברו של כל אחד מחללי מערכות ישראל בבתי הקברות הצבאיים ובחלקות הצבאיות בבתי העלמין. דגלון הזיכרון מורכב מדגל המדינה עטור סרט "יזכור" שחור, המבטא כבוד ממלכתי לנופלים והשתתפות המדינה בצער המשפחות השכולות, האלמנות והיתומים. הנחת הדגלונים מתחילה בטקס הנחת דגלון על קברו של החלל האחרון בהר הרצל, אשר מתקיים בסמוך ליום הזיכרון ובמעמד הרמטכ"ל.

אירועי יום הזיכרון הכללי נפתחים בטקס ברחבת הכותל המערבי, במעמד נשיא המדינה והרמטכ"ל ובהשתתפות נציגי המשפחות השכולות. הטקס מתחיל בשעה 20:00 ונפתח בצפירת זיכרון בת דקה, בהקראת תפילת "יזכור" ובהדלקת משואת הזיכרון.

למחרת בשעה 11:00 נערך בבית העלמין בהר הרצל הטקס המרכזי, עם הישמע צפירת זיכרון בת שתי דקות. במהלך צפירת הזיכרון נעצרת התנועה בכבישים והמדינה כולה עוצרת מלכת ועומדת דום.

במהלך היום הזיכרון מוקרנים ומוקראים בכלי התקשורת שמותיהם של הנופלים, על-פי סדר תאריכי נפילתם במלחמות ובמאבקים השונים להקמת המדינה ולשמירת ביטחונה. אירועי יום הזיכרון נחתמים בטקס הדלקת המשואות, המתקיים ברחבת הר הרצל בשעה 20:00 ופותח את חגיגות יום העצמאות.

יום הזיכרון בשנותיה הראשונות של המדינה

בראשית ימיה של המדינה, בשנים 1949 ו-1950, נערכו ימי זיכרון לחללי מלחמת הקוממיות, אשר התקיימו ביום העצמאות. השילוב בין האזכרות לנופלים ושמחת עצמאות המדינה עורר דיון ציבורי סוער, במהלכו הועלו הצעות שונות למועד קיום יום הזיכרון. במסגרת הדיון הציבורי ניתן משקל מכריע לעמדתן של המשפחות השכולות ונציגיהן בארגון "יד לבנים" ובמועצה הציבורית להנצחת החייל, שתבעו לקיים יום זיכרון כללי וארצי.

ב-1951 המליצה המועצה הציבורית להנצחת החייל לשר הביטחון כי יום הזיכרון יתקיים יום קודם ליום העצמאות, יימשך יממה תמימה, וייקרא "יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות". 

לקראת יום הזיכרון השלישי ב-1951, גיבשה ועדה מיוחדת שהורכבה מראש היחידה להנצחת החייל וחברים מהמועצה הציבורית להנצחה את תוכנו של היום, אשר כלל צפירת דומייה, הדלקת נרות זיכרון, שידורים מיוחדים ברדיו שהוכנו על ידי היחידה להנצחת החייל, טקסים בבתי הספר ובבתי הקברות הצבאיים וקריאת תפילת "יזכור". למעשה, תכנים אלה של יום הזיכרון הממלכתי נשמרו ומתקיימים גם כיום.

שנה לאחר מכן, החליטה המועצה הציבורית להנצחה לשלוח מעטפה מיוחדת ליום הזיכרון ובה מכתב למשפחות השכולות. מנהג זה מתקיים מאז ועד היום. ב-1954 הוצע לקיים בגולה טקסי יום הזיכרון כמכשיר חינוכי ציוני, ולהדפיס פרח דם המכבים כסמל ליום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל. מפעל זה מתקיים גם כיום ומדבקות "דם המכבים" מועברות לכל מוסדות החינוך ברחבי הארץ ולגופים ציבוריים.

במשך כל השנים קיימה המועצה הציבורית להנצחת החייל דיון מקיף בשאלה כיצד לשמר את תודעת יום הזיכרון בקרב כלל הציבור. חברי המועצה הציבורית להנצחה עמדו על הצורך בתקנות לדורות, מתוך גישה שיש עניין ציבורי-מדיני להתייחדות ציבורית עם האבל, נוסף על זו הפרטית.

"חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא ההגנה לישראל תשכ"ג - 1963", שהתקבל בכנסת ב- 27/03/1963, נתן ביטוי רשמי לדרישות שהעלו המשפחות השכולות במועצה הציבורית להנצחת החייל. נקבע כי יום הזיכרון יתקיים מדי שנה ביום ד' באייר ויימשך יממה שתחל ערב קודם, ונקבע גם כיצד יש לקיימו. 

במהלך השנים הוכנסו שינויים בחוק. יום הזיכרון הממלכתי בשמו ובנוסחו האחרון והמקיף ביותר נקרא: "יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל". החל ב-1980 הוא מוגדר "יום הזיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל", כלומר חללי המחתרות וכן אנשי המוסד והשב"כ.