לחיות לצד השכול

מערכת אתר משרד הביטחון

במשך כ-24 שעות, מרגע כניסת יום הזיכרון ועד העצרת שחותמת אותו ופותחת את אירועי יום העצמאות, מתייחדת מדינה שלמה עם זכרם של חלליה, הבנים שנפלו במהלך שירותם הצבאי וכדי להגן על עצמאותה וריבונותה של ישראל.

אבל באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון יום הזיכרון נמשך הרבה יותר מ-24 שעות. אנשי האגף, כל אחד בתחומו ובהתאם לתפקידו, חיים את הכאב והצער של בני המשפחות השכולות מדי יום ביומו, מלווים אותם בשעות הקשות וגם ברגעים המשמחים שהחיים מזמנים להם, תומכים בהם ונמצאים שם בשבילם בכל עת.

ערב יום הזיכרון בשנתה ה-67 של ישראל, ביקשנו מחמישה מהם לספר על העבודה הייחודית שבחרו לעצמם, על הקשר עם המשפחות ועל מלאכת ההנצחה היומיומית שבה הם עוסקים כל אחד בדרכו. ​

 

 

נאוה סופי.pngותק בתפקיד: 17 שנה 

"אני עובדת רווחה שמטפלת בנושאים כלכליים: נושאי דיור, חובות, הלוואות, בעצם כל הצרכים הכלכליים היותר מורכבים, להבדיל מנושאים יומיומיים כמו החזרים עבור צרכים רפואיים וכדומה. כבר במפגש הראשוני עם משפחה שכולה נוצר הקשר בינינו – לעתים הוא קצר וממוקד ולעתים הוא ארוך, פשוט או מורכב, אבל תמיד נוצר קשר, ולא משנה סביב איזה תחום זה".

איך הגעת לתפקיד?

השירות הצבאי שלי היה בתחום הרווחה במחוז - למדתי את התפקיד ואת כל נושאי הרווחה. כשהשתחררתי הועסקתי כעובדת רווחה, ואז גם יצאתי ללימודים, סיימתי תואר ראשון ותואר שני - הכל במקביל לעבודה.

איך עושים את ההפרדה בין החיים הפרטיים לעיסוק היומיומי בשכול?

אני לא יכולה לומר שאפשר לעשות הפרדה מוחלטת, זה אף פעם לא יהיה מוחלט. יש ביקורי בית שאנחנו יוצאות מהם מאוד נרגשות, ולוקח אפילו כמה ימים להתאושש. אבל אנחנו מקבלות תמיכה – איש מקצוע מגיע אחת לשבועיים ואוסף את מחלקת הרווחה לשיחה, וזה המקום להעלות דילמות, לדבר על קשיים, לשפוך את הלב. כי זה לא משהו שאת יכולה לבוא הביתה ולפרוק אצל המשפחה – אנשים גם מעדיפים לא להיכנס לכאב כזה.

מהו יום הזיכרון בשבילך?

יום הזיכרון זה היום שבו אנחנו עומדות ומסתכלות על כל המשפחות שאנחנו מטפלות בהן, ומתרגשות לראות איך כל העם עוטף אותן ומחבק אותן. אנחנו עושות את זה כל השנה, וזה מרגש לראות את כל האהבה הזאת מכולם.

רגע משמעותי במהלך עבודתך באגף?

אני זוכרת את אחד מביקורי הבית הראשונים שעשיתי. זאת היתה משפחה צעירה, זוג הורים בתחילת שנות הארבעים לחייהם, שהבת שלהם נהרגה בפיגוע באוטובוס. נכנסתי, והגיל שלהם פתאום היכה בי, הרגשתי את הכאב חודר כמו סכין. ואז הבחנתי שהאמא בהריון. אני זוכרת שאח"כ ישבתי בבית ובכיתי ואמרתי איך זה יכול להיות. עד היום יש לי קשר מיוחד עם המשפחה הזאת.

 

 

ליאור סופי.png ותק בתפקיד: שלוש שנים, לפני כן ארבע שנים בחוליית תחזוקת קברים

"זה היה טבעי מבחינתי להתקדם לתפקיד של מנהל בית העלמין. יש פה אותו סיפוק. העבודה פחות קשה פיזית, אבל הרבה יותר מאתגרת. יום יום נכנסות לכאן משפחות שכולות, כל אחת עם המטען שלה ועם הסיפור הטרגי שלה, ואני משתדל לתת את היחס הכי חם שיש, לשמוע, להקשיב, לטפל ברגישות, במסגרת מה שניתן מבחינת ההוראות, לעזור להן. לפעמים מתקשרת אישה מבוגרת שאומרת – ליאור, אני לא יכולה להגיע יותר. אתה מוכן להדליק נר לילד? דברים כאלה שהם מרגשים, נותנים משהו מעבר.... החיבוק שאנחנו נותנים למשפחות, וזה שאנחנו מקבלים מהן, יוצר משהו מאוד מרגש ומספק. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ומרגיש שאני מקבל לא פחות ממה שאני נותן. השנה אמי נפטרה, והופתעתי מכמות המשפחות השכולות שהגיעו לנחם אותי. לא צפיתי את זה ולא ציפיתי לזה, אבל זה כאילו הם ניסו להחזיר לי באיזשהו מקום".

 איך הגעת לתפקיד?

החיים מובילים אותך. בהתחלה חששתי יש קטעים מאוד רגישים וקשים – הטמנות, לוויות. עוברים את הטלטלות האלה פעם אחר פעם. כשאתה מבין את המשמעות של העשייה שלך - אתה לא רוצה לעשות משהו אחר.

איך עושים את ההפרדה בין החיים הפרטיים לעיסוק היומיומי בשכול?

הנסיעה הביתה מספקת לי את ה"ברייק". הנוף בדרך, וינגייט ושפיים, עד שאני מגיע לנתניה אני מצליח קצת לנקות את הראש. בנוסף, יש המון עזרה מצד אנשי היחידה להנצחת החייל, אנחנו מקבלים תמיכה מעובדת סוציאלית שמלווה אותנו וזה עוזר להתמודד.

 מהו יום הזיכרון בשבילך?

הרבה מהעשייה שלנו מתנקזת ליום הזה, ליום הזיכרון. ביום הזה אתה רואה את כל המשפחות מאוחדות, מגובשות, זה מקרב את כולם. אני מסתובב חודש לפני כן עם פרפרים בבית. יום מאוד עמוס באמוציות. אני מכין את המשפחה חודש לפני כן לזה שאני אהיה פחות בבית ולגמרי נרתם לעשייה .

 רגע משמעותי במהלך התפקיד שלך?

צוק איתן. כשיש מלחמה או אירוע משמעותי אז כולם נרתמים. במהלך המבצע יצאתי בעצם למלא את התפקיד הקודם שלי. חזרתי לטפל בחפירות של קברים, בלוויות. ובמהלך אחת הלוויות קיבלתי הודע

ה שבן דוד שלי נהרג. סיימתי את הלוויה ואז נסעתי לחדרה לנהל את הלוויה שלו. אנחנו עובדים ומשרתים את אותם אנשים ואת אותן משפחות ולפעמים אנחנו חלק מהן... זה היה מאוד קשה לראות את כל המשפחה הקרובה שלי בלוויה, זה היה אירוע מאוד מטלטל.

 

 

 Presentation1.pngותק בתפקיד: שבע שנים

"במסגרת התפקיד אני אחראית בין היתר על מגזר המיעוטים בכל רחבי הארץ. אני רואה שינוי שחל בשנים האחרונות בקרב האוכלוסיות האלה. הנשים, שפעם כמעט לא היו עולות לקברים, התחילו לעלות בשנים האחרונות – גם הנשים הצעירות וגם האימהות. יש גם יותר ויותר בקשות לכיתוב אישי על הקברים. הם מבינים את הצורך במקום שישמש אותם להתייחדות עם זכרם של הנופלים".

איך הגעת לתפקיד?

במקצועי אני אדריכלית נוף ובמשך 11 שנים הייתי מפקחת גינון ארצית ביחידה להנצחת החייל. כשמיציתי את התחום הזה התמודדתי על התפקיד הנוכחי, כי ידעתי תמיד שאני צריכה גם את הפן שיש לו קשר יותר ישיר עם המשפחות.

איך עושים את ההפרדה בין החיים הפרטיים לעיסוק היומיומי בשכול?

זה לא פשוט. באופן שוטף את אומרת לעצמך שאת עכשיו מגיעה הביתה ואת עושה "סוויץ'", אבל אני יכולה לומר שבתקופת "צוק איתן", למשל, וגם אחר כך, זה היה בלתי אפשרי. היו לנו כל יום כמה לוויות, יום אחרי יום, וכשחוזרים הביתה חוזרים לעבודה, כי מתקשרים לדבר איתך על הלוויות של היום למחרת. ואת לא מצליחה להפריד, כשהבן שלך מתלונן על דברים כאלה פשוטים של יומיום, ואת בכלל חושבת על המשפחה שאיבדה את הבן שלה. זו הייתה תקופה לא פשוטה. מעמסה נפשית מאוד גדולה שנמשכה לאורך זמן. יש לנו סדנה עם עובדת סוציאלית שאנחנו קצת מתאווררים אצלה, וזה מסייע, אבל בסופו של דבר פשוט הזמן עשה את שלו, יחד עם זה שאת כל הזמן אומרת לעצמך שצריך לחזור לשגרה ולחיים שלך.

 מהו יום הזיכרון בשבילך?

זה השיא של העבודה שלנו. היום שבו אני רואה אותנו, משרד הביטחון והמדינה, מכבדים את כל חללי מערכות ישראל בכל הארץ ובכל מקום. התפקיד שלי הוא לדאוג שבאותו יום כולם יהיו שווים כולם אחידים ושנגיע לכולם – כי אני מייצגת את המדינה ואת המשרד ואני לוקחת את האחריות על עצמי.

 

 

פביאן סופי.png ותק בתפקיד: תשע שנים

 "אני אחראי על התכנון הנופי, האחזקה והגינון בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ. זוהי עבודה מאוד ייחודית ומקצועית, שבנוסף לעבודה בשטח ובמשרד, מחייבת רגישות וקשר עם המשפחות. העבודה שלי נוגעת בהמון אנשים באופן אישי. בתי העלמין הצבאיים מאופיינים בעצים, בצמחייה בעושר של ירוק ופריחה, הכוונה היא ליצור אווירה רגועה, יפה, נעימה. התפקיד שלנו הוא לדאוג לבתי העלמין שיהיו מטופחים בכל נקודת זמן ולדאוג לכל קבר וקבר כאילו אנחנו מטפלים בבית של המשפחה, מתוך הבנה שלנו שהמשפחות רואות בבית העלמין את הבית השני שלהן. אני פוגש במשך כל השנה את המשפחות כשאני מגיע לבתי העלמין ברחבי הארץ, אם בכדי לפקח על עבודת הקבלנים ברמת האחזקה, ואם כדי ללוות פרויקטים של גינון ותכנון נופי. יש משפחות שמגיעות באופן קבוע ואיתן כבר נוצר קשר אישי. יש גם משפחות שפונות בבקשות שקשורות לחלקה, למשל גיזום של עץ קרוב או שתילה של צמחייה מסוימת".

איך הגעת לתפקיד?

למדתי בפקולטה לחקלאות, ואני אגרונום. עבדתי בתחילה בתחום השתלנות ופיתוח זני צמחים, אבל מראש הכוונה שלי היתה לעסוק בגינון מקצועי. ראיתי שמחפשים מפקח על הגינון בבתי העלמין הצבאיים, וזה ענה על הצורך והרצון שלי להשתלב בעשייה מקצועית ברמה גבוהה בתחום הגינון.

איך עושים את ההפרדה בין החיים הפרטיים לעיסוק היומיומי בשכול?

אני מאד אוהב את העבודה שלי, אבל  אין ספק שיש לה השפעה רבה ברמה הרגשית. אני חושב שכל אדם שעובד ביחידה להנצחת החייל ועוסק בכך במישור היומיומי מושפע מכך. זה נוגע בך באופן אישי, אבל אני מתמודד. אני עובד מספיק שנים כדי להבין שאני חסון נפשית ומסוגל להכיל. אני לא מרבה לדבר על העבודה עם אשתי. לא מוצא טעם להעמיס עליה, יש לנו גם ילדים קטנים.

מהו יום הזיכרון בשבילך?

 יום הזיכרון הוא בשביל עם ישראל. יום בו כולם זוכרים את הנופלים. יותר ממיליון איש מגיעים לבתי העלמין – ויש לכך אפקט אדיר. אני חושב  שזה נותן למשפחות שלווה שידאגו לקבר גם אחרי שהם ילכו לעולמם.

רגע שנחרט בזיכרון?

בקיבוץ יד מרדכי הכרתי משפחה מאוד מיוחדת. בנם נפל במלחמת לבנון השנייה, ונקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין האזרחי של הקיבוץ. ליד מוזיאון השואה ביד מרדכי , ישנה חלקה צבאית שבה קבורים חללי 48'  וביניהן גם סבו של החלל. המשפחה התעקשה להעביר את הבן לשם, כדי שייקבר ליד סבא שלו. מסביב לכל האתר הזה תיכננו ושתלנו גן מאוד יפה בשיתוף המשפחה, ומול הקבר גזמנו עצים ופתחנו את הנוף לכיוון הפסל של מרדכי אנילביץ'. כל החיבור עם המשפחה ובין עבר והווה יצר פרויקט מאוד ייחודי ומרגש. 

 

 

 עדי סופי.pngותק בתפקיד: 8 שנים מנהלת שירות שיקום (מפקחת על עו"סים), לפני כן עשר שנים כעובדת סוציאלית באגף

"במסגרת התפקיד אנחנו מגיעים למשפחות השכולות, וזו סיטואציה מורכבת. העובדת הסוציאלית צריכה להשתמש בכל מיומנויותיה, יכולותיה ורגישותה כדי לנסות לזהות מוקדם ככל האפשר את המאפיינים, הקשיים והכוחות של כל משפחה. אני חושבת שמה שמיוחד בתפקיד שלנו, זה שלמרות שאנחנו מגיעות מיוזמנתו, ללא הזמנה, האנשים האלה פותחים לנו את הדלת, פותחים לנו צוהר ללב שלהם. זה נורא מרגש שהם מוכנים לצרף אותנו למסע הזה שהם מתחילים לעבור. זו עבודה מיוחדת, ונוצרים בינינו לבין המשפחות קשרים שהם לכל החיים".  

איך עושים את ההפרדה בין החיים הפרטיים לעיסוק היומיומי בשכול?

בעיניי זו "משימת חיים". זו שאלה שאני עסוקה בה מרגע שנכנסתי לתפקיד וזו סוגיה שההבנות לגביה משתנות לאורך השנים. בתחילת הדרך הייתה לי הבנה מסוימת בעניין, והיום אני רואה את הדברים באור מעט אחר: להבנתי, אין אפשרות להפרדה מוחלטת. עבורי לפחות. מעצם היותנו בני אדם - כשיש ימים כואבים בעבודה, הכאב מלווה בהמשך היום גם בבית. קשה לעשות את ההפרדה.

בתקופות של מלחמה הכל באופן טבעי הרבה יותר אינטנסיבי, ואין ניסיון להתנתק בכוח. הכאב והקשר עם המשפחות מקבל מקום בלב ולמדתי לתפקד לצדו, כך שלרוב זה לא משתלט עליי.

במפגש עם משפחות שכולות הרבה פעמים עולה נושא "הפעם האחרונה" – השיחה, החיבוק, המריבה. כולנו מבינים במידה זו או אחרת שהחיים מאוד שבירים, אבל אצלנו, בגלל התכנים שאנו פוגשים ביום יום, ההבנה של זה היא אחרת, זה הרבה יותר מוחשי.

יש בעבודה שלנו התמודדות מורכבת ולא פשוטה, שאי אפשר לעשות אותה בלי לב ואהבה. להרגשתי המשימה שלי היא להיות עבור העובדות בצוות שלי מעין מורת דרך ומקור לתמיכה, כדי שהן יוכלו  לשמש מקור לתמיכה עבור המשפחות ולהצליח לסייע לכל אחת מהמשפחות למצוא את דרכה לאחר האסון.

מהו יום הזיכרון בשבילך?

יום הזיכרון מתחיל מבחינתנו שלושה חודשים לפני התאריך, בהיערכות לפרויקט מאוד גדול שאנחנו משקיעות בו לקראת יום הזיכרון. אנחנו מזמינים את המשפחות השכולות לקבוצות תמיכה בהנחיה שלנו, בשבוע שלפני יום הזיכרון. הרעיון הוא ליצור הזדמנות לקרבה ולשיתוף בין המשפחות, לצד הטקסים השונים שנערכים ביום הזיכרון עצמו, מתוך רצון לאפשר לאנשים להיות קרובים לעצמם ולחלוק בתחושות וברגשות שמלווים אותם בתקופה שבין פסח ליום הזיכרון עם מי שמבין כמוהם את הצטברות השנים לצד כאב וההתמודדות עם השכול.

אנחנו מרגישים שזו זכות גדולה להיות לצידן של המשפחות השכולות לכל אורך השנה, ובמיוחד בתקופה הרגישה שלפני יום הזיכרון. 

 

צילומים: דיאנה חננשווילי