50 שנה לששת הימים - עדותו של הרב גורן

מערכת אתר משרד הביטחון

​​​​ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חושף היום את עדותו המרגשת של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן לאחר מלחמת ששת הימים. בעדות, שמסר הרב בפני יחידת ההיסטוריה של צה"ל, הוא מספר על קורותיו ערב המלחמה ועל התחושות במהלכה ולאחריה.

​השתלשלות האירועים כפי שהיא עולה מהעדות, בתקציר שלהלן. לעדות המלאה לחצ/י כאן.

עמ' 1-2:  הרב גורן נמצא בשליחות המגבית המאוחדת באוסטרליה. בזמן שהותו במלבורן הוא שומע שנאצר ביקש להוציא את כוחות האו"ם 'מן המיצרים' . הרב גורן מבין שתפרוץ מלחמה והוא מחפש את הדרך המהירה ביותר לחזור לארץ.

עמ' 3-4:  בשבת, בבית הכנסת בניו יורק, בדרך הביתה, הוא פוגש את המתפללים היהודים בבית הכנסת. שם הוא אומר להם: "אני נשבע שבכל קונסטלציה, נגד כל אויב, שנצטרך להילחם, בכל חזית שהיא, נגד כל מדינה ערבית לחוד, ונגד כולם, אנחנו ננצח...אני עוד מתכונן לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי" (עמ' 3)

כאשר הרב גורן מגיע לארץ הוא נפגש עם רבין וקצינים מהמטכ"ל  ומוטלת עליו המשימה לדבר עם השרים הדתיים על הבהרת המצב הצבאי. יש צורך להחליט האם יוצאים למלחמה או לא, והאם יש לנו סיכוי לנצח. הדאגה היא רבה, רוב הקצינים לא מאמינים שיש סיכוי.

7.jpg

עמ' 5-6:  פגישה של הרב גורן עם ראש אמ"ן-  "החלטתי שאנחנו חייבים לצאת למלחמה..." 

פגישה עם גורודיש, הוא  נוטע בו כוח לדבריו, ואומר לו דברים שעוד לא שמע מפי קצינים אחרים: " אני מבטיח לך, על אחריותי, אני נותן את ראשי שבכל יום ובכל שעה, נגד כל אויב שנצטרך לצאת אנחנו נשמיד את האויב." לאחר הדברים האלו עונה הרב גורן לגורודיש :" שמוליק החייתני!"

עמ' 7-11:  פגישת הרב גורן עם שרי הממשלה הדתיים. "ראיתי כבר שרוח חדשה מפעמת בליבם". לאחר מכן הוא מכנס את סגל הרבנים וקציני הדת בפיקודים ומדבר איתם על הצרכים הדתיים במלחמה. מדבר על זיהוי חללים, קבורה ארעית בצפון ובדרום הארץ, גיוס יחידות קבורה פיקודיות, בעיות עם מחסור בספרי תורה, הודפסו מאות אלפי עותקים של תפילה לפני יציאה לקרב שכתב הרב גורן.

עמ' 12-15: פגישה עם הרמטכ"ל.  מספר על כך שהרבנות הראשית נתנה לו ייפוי כוח להחליט בשמם מה מותר ומה אסור בזמן מלחמה. הוא שומע על פקודה על גילוח הזקנים בגלל מסכות הגז. הוא מסרב לכך בכל תוקף, קצין ההנדסה הראשי מסכים אתו לאחר מו"מ ארוך. מבקש תקציב מיוחד עבור ההווי הדתי.

עמ' 16-22:  הוראות מיוחדות בנוגע לקבורה במלחמה, פגישה עם הרמטכ"ל ואלופי הפיקוד על המותר והאסור לעשות בשבת. אנשי ירושלים רוצים להגן על עצמם מפני הפגזות על ידי חפירת ביצורים בשבת, עובדי חברת 'תדיריאן' הדתיים מבקשים היתר חד פעמי לעבוד בשבת לקראת המלחמה, הכנת מנות קרב בשבת, האם מותר לטירונים להתאמן בשבת. מספר על מפגש עם אנשים חרדים שהתגייסו למלחמה ועל מה שאמר לחיילים בשבת שלפני פרוץ המלחמה: "יש לי סימנים לתוצאות המערכה, אם נצא למלחמה אנחנו ננצח" מביא ציטוטים מפרשת השבוע של אותה שבת: "ונפלו אויבכם לפניכם בחרב" (ויקרא כ"ו), מספר לחיילים שהוא מתכנן עוד להתפלל בכותל המערבי ובחג השבועות לקרוא את 'עשרת הדיברות' בהר סיני.

11.jpg

עמ' 24-27:  מקבל ידיעות על כך שתוך 24 שעות יוצאים למערכה. פוגש את מוטה (מרדכי מוטה גור, מפקד חטי' 55 בצנחנים) שהיה מאוכזב כיוון שביטלו לו את המשימה, הרב מעודד אותו, הרמטכ"ל שמצטרף לשיחה מעודד אותו גם כן. הרב מוסיף שבשיחות קודמות עם מוטה גור אמר הרב למוטה שהוא יהיה היהודי הראשון שיכנס לכותל המערבי. מוטה ענה שאם הוא רוצה להיות היהודי הראשון הוא צריך לחיות אתו (עם מוטה) בשלום. "מדוע?" שואל אותו הרב? "משום שאני אכבוש את העיר העתיקה".(עמ' 25) מספר על שיחה נוספת עם מוטה גור בה הם מחליטים על נוהל המלחמה במקומות הקדושים. מדפיסים מנשר שמטרתו להרים את מורל החיילים לקראת היציאה למלחמה.

עמ' 28-32: פתיחת המערכה. כותב ברכה מיוחדת לרמטכ"ל עם הפסוק: "ונפלו אויבכם לפניכם בחרב". הרב גורן יודע, כך הוא מתאר לחוקרי יחידת ההיסטוריה, שהפתק נשאר עם הרמטכ"ל יצחק רבין לאורך כל המלחמה. מספר על התפילות שהוא מחלק לכל אלופי הפיקוד. באזעקה הראשונה קורא הרב גורן בקול "מזל טוב".(עמ' 28)   מגייס את יחידת הקבורה מיד לאחר האזעקה.  מקריא את המנשר שכתב לחיילים בגלי צה"ל (עמ' 29). פותחים שני בתי קברות ארעיים בדרום, הרב יוצא לדרום לראות שיחידות הקבורה ממלאות את תפקידן. הרב מתקשר לאשתו ואומר לה: "מזל טוב, ניצחנו במלחמה" (עמ' 31) בדרך לדרום מחלק לכל החיילים שרואה בדרך את 'תפילת הדרך'. בדרך פוגש את צבי לבנון שרץ אליו ומנשק את ספר התורה. הרב מבקש ממנו להצטרף למשימה שלו. כל הפצועים שהוא פוגש בדרך רוצים לנשק את ספר התורה שבידיו.

עמ' 33-40: מספר על כך ששאל באג"מ האם "הולכים על ירושלים או לא". כאשר הוא מטפל בענייני הקבורה בדרום מודיעים לו ש"משהו עלול להתפתח" (עמ' 34) יוצא לפעולה עם צביקה לבנון יחד עם ספר התורה, הם מופגזים. נהג הקומנדקר שעליו נמצא הרב גורן נפצע והוא מטפל בו. (ביד אחת של הרב הוא מחזיק שופר מהמערכה בקדש וביד שניה ספר תורה ממלחמת השחרור). לא מסכימים לרב להמשיך עם הלוחמים, הקומנדקר שמשאיר את הרב בשטח נפגע מפגז, יש הרוג ופצועים.

"חדד היה קצת יותר רחוק ממני וכל פעם הוא צעק לי הרב-גורן אתה חי? אני שכבתי לי בשקט ועשיתי לי חשבון נפש" (עמ' 38)

עמ' 41-43: הנהלים לקבורה במלחמה משתנים, הרב מתעקש שבכל זאת יקומו בתי קברות ארעיים, הוא מוצא את הנהג שלו שנפצע בבית חולים באשקלון, הם מתרגשים לראות זה את זה לאחר שלא האמינו שיישארו בחיים.

הרב מקבל הוראה שלא לפתוח את בתי הקברות הארעיים בדרום. עולה לירושלים.

5.jpg

עמ' 44-48: הרב מגיע לבסיס שנלר, הבסיס ריק, הוא מבין שהמקום הופגז וכולם עברו לבית הספר אולינה דה-רוטשילד. הוא רוצה לדעת מה עם העיר העתיקה ומסבירים לו שזה ייקח זמן. הרב חוזר חזרה לעזה. מתחיל להקים בית קברות ארעי בקיבוץ בארי. מחליט לנסוע לרפיח לאחר ששומע שיש שם הרוגים בתוך טנקים אך לא מצליח להגיע לשם עם המכונית שלו וחוזר חזרה לקיבוץ בארי משם מנסה לטפל בהוראה של ראש אכ"א לקחת את ההרוגים צפונה.

עמ' ​49-54​​:  כ"ז באייר-ה-6/6 חוזר לירושלים. לאחר תיאום עם מוטה גור הוא נוסע אליו ואל חייליו שמחזיקים שבוים במוזיאון רוקפלר. שם הוא מבין שמוטה קיבל הוראה משר הביטחון לא להיכנס אל העיר העתיקה. הרב נשאר באזור למרות בקשתו החוזרת ונשנית של מוטה שילך ויקראו לו במידה ותשתנה ההוראה. "אינני זז מהמקום" הוא עונה לו.(עמ' 54)

עמ' 55-56: לאחר ההפצרות של מוטה גור שיעזוב את המקום הוא הולך לחפ"ק ומתעדכן במצב הקבורה בגזרות השונות, מקבל עדכון שבדרום החלו לקבור בבתי הקברות הארעיים כפי שביקש. הוא שומע שהחיילים רעבים בירושלים, הוא ממלא את המכונית שלו בעוגות וחוזר לעיר. בדרך פוגש את יעקב הרצוג שהולך לפגישה עם שר הביטחון ורוה"מ על עניין כיבוש העיר העתיקה. אומר הרב להרצוג :"דע לך שלא תהיה לנו אף פעם כפרה, אנחנו מזניחים הזדמנות בלתי חוזרת" (עמ' 56) הרצוג מבטיח להילחם על כך.

"השגתי את מוטה והוא אמר לי איפה אתה אני מחפש אותך...אנחנו עולים לכיוון שער האריות" (עמ'57)

"טסתי ישר לרוקפלר...לקחתי את ספר התורה ואת השופר (לאחר שנשרף השופר בעזה הוא מקבל שופר אחר מהרב הנזיר) ירדתי מן המכונית והחזקתי ביד אחת את השופר וביד שניה את ספר התורה והתחלתי לרוץ לכיוון שער האריות."

 "כל הדרך תקעתי בשופר ואמרתי פרקי תהילים." (עמ' 59)

פוגש את מוטה וחייליו בהר הבית, החיילים שרים ירושלים של זהב, רץ לכותל המערבי ורואה שתולים את דגל הדיו. "זה היה כמו מתוך חלום" (עמ' 60)

"זהו הכותל. מיד נפלתי על הרצפה, קמתי וברכתי ברכת שהחיינו, וברוך מנחם ציון ובונה ירושלים. לא הייתה שם נפש חיה. ראיתי כאילו שהשכינה שורה שם" (עמ' 61)

עמ' 62-66: הפמליה של הרמטכ"ל יחד עם מוטה גורה ומפקדים נוספים מגיעים לכותל, הרב אומר קדיש לזכר הנופלים. שולח את הנהג שלו להביא את הרב הנזיר ואת ראש ישיבת מרכז הרב (הרב צבי יהודה הכהן קוק). כשהם מגיעים לכותל הם פורצים בבכי. אזרחים מתחילים להגיע לכותל.

עמ' 67-69: הרב והחיילים שרצו בכך נכנסים לתוך הר הבית "אני חושב שזאת הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה, לאחר חורבן הבית, שספר תורה ושופר היה במקום הזה." (עמ' 67) מסיים את חלקו השני של המנשר שכתב לחיילים בברכת:" לשנה הזאת בירושלים הבנויה." ביציאה מהר הבית פוגש הרב את מוטה גור ושואל אותו אם הוא זוכר את ההסכם שלהם. מוטה הולך וכותב לו על המנשר המקורי:" היום מילאתי את ההבטחה. מעולם לא נהניתי ולא התרגשתי ממילוי הבטחה כמו היום. הר הבית משוחרר אתה התפללת ליד הכותל המערבי ואני לידך. נזכה לשמוע על ירושלים לאורך ימים. מוטה." (עמ' 68)   כיתת צנחנים מצטרפת לרב גורן. הם הולכים לבתי הכנסת בעיר העתיקה. הרב מבקש שיביאו ארון קודש מכובד לספרי התורה.

עמ' 70-77: חברון. אברשה (אברהם טמיר, אז מפקד חטיבה 99) ועמוס חורב מצטרפים לרב בנסיעה לחברון. בדרך הם עוצרים בבית לחם והרב מחפש את קבר רחל. הוא ניגש לאברשה ולעמוס ואומר להם: "אם אתם רוצים להתלוות אליי לקבר רחל מה טוב, אם לא, אני נשאר בבית לחם עד שאמצא את קבר רחל." הם לא מעוניינים וממשיכים לגוש עציון. לאחר חיפושים הוא מוצא את הקבר שהיה נעול ופורץ אותו עם פלייר. לאחר תפילה בקבר, הוא ממשיך לגוש עציון שם החיילים ממתינים ליציאת הכוחות. לפני היציאה לקרב אומר הרב גורן לחיילים: "אתם הולכים לשחרר את העיר הקדושה השנייה בעולם...אתם עולים היום על המרצחים הגדולים ביותר של ארץ ישראל." (עמ' 75) מפקד החטיבה אומר לרב שהוא לא הולך להתעכב על חברון, רק חוצים אותה ו"נראה איך שזה ילך". עונה לו הרב גורן: "אני הולך למערת המכפלה". הולך לחפש את צביקה עופר (מפקד כוח בחטיבת ירושלים) לאחר שנאמר לו שהוא זה שיעבור בחברון.

עמ' 78-83: כאשר הרב לא מוצא את צביקה עופר הוא מתחיל בנסיעה לכיוון חברון. וכך הוא מתאר את אנשי העיר:"כל הדרך ראינו ערבים, הם עמדו בידיים מורמות."(עמ' 78) הוא רואה דגלים לבנים על הבתים, כאשר הוא מגיע למלון פארק ורואה שאין איש ברחובות, הוא נעצר להמתין לכוח שיבוא. כוח מגיע אך נוסע לכיוון 'דהריה'. הרב מבקש מבחור ערבי שיעזור לו למצוא את 'קבר אברהם'. הוא מגיע והקבר נעול אך יש מישהו בפנים שאומר לו שאין לו מפתחות. כאשר צביקה עופר מגיע  הוא מבקש ממנו ומהכוח שלו עזרה אך הם עונים בסירוב ואומרים שהם צריכים לכבוש את חברון. "חברון כבר כבושה בידינו, הכל בסדר, הכל מאה אחוז" הוא עונה להם (עמ' 81) הכוח ממשיך בדרכו והרב עדיין מנסה לפרוץ את השער. בדרך עובר קומנדקר עם דגל, הרב לוקח להם את הדגל ותולה אותו על הקיר. הניסיונות לפתיחת השער לא צולחים וכאשר אברשה ועמוס מגיעים הם עונים לרב על שאלתו איך פורצים שערים :"עם הכתפיים".

עמ' 84-86: במערה הם פוגשים בשני אנשים שבידיהם היו המפתחות למקום, אחד מהם פותח את כל הדלתות, בינתיים מגיע בחור אחר ואומר לרב שראש העיר חברון רוצה לבוא אליהם ולהיכנע- "למסור את הכניעה של העיר."  הרב נותן לאדם שהיה אמון על המפתחות של מערת המכפלה פתק ובו כתוב שאין לאף אחד רשות להיכנס למערה מבלי הדרכה ואישור של קצין. לאחר מכן הרב פונה לעירייה לפגוש את צביקה עופר ואת ראש עיריית חברון הנכנע. מנסחים את כתב הכניעה. הרב חוזר לירושלים.