הדרך לפרויקט המרכבה

מערכת אתר משרד הביטחון

​​​​​​​​​​מלחמת העצמאות היתה ביסודה מלחמת חי"ר. המבצעים של האויב ושל ישראל התבססו על יחידות ועוצבות חי"ר. הטנקים המעטים שהיו אז בזירה לא מילאו תפקיד מכריע בקרבות. ברשות ישראל היו 15 טנקים, ולצבאות ערב שלחמו נגדנו היו 45 טנקים. הכוחות הניידים והמשוריינים במלחמת העצמאות התבססו על זחל"מים, נושאי גייסות משוריינים ומשוריינים עם תותחים קלים. לישראל היו 280 זחל"מים ו-20 משוריינים עם תותחים. לצבאות האויב היו 620 משוריינים ונגמ"שים, 180 מתוכם עם תותחים.

במבצע קדש, בשנת 1956, פני הדברים השתנו - ישראל הפעילה בסיני 200 טנקים, והמצרים 150 טנקים. מאז, הפכה המלחמה ביבשה בין ישראל לבין מדינות ערב לניידת ומשוריינת.

במלחמת ששת הימים השתתפו בקרבות 2,500 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים השתתפו 6,200 טנקים של כל הצדדים. מאז מבצע קדש הושמדו אלפי טנקים במלחמות ישראל-ערב. במרכזה של אמנות המלחמה ביבשה ניצב היום הטנק, והוא נחשב לנשק ההכרעה העיקרי במלחמה המודרנית.

שיקום וחידוש גרוטאות

לפני מבצע קדש קיבלה מצרים, במסגרת ה"עסקה הצ'כית", 300 טנקים ומשחיתי טנקים סובייטיים מעולים מסוגים שונים: סטאלין-3, T-34 ומשחיתי טנקים 100-SU. היתה זו תוספת מרשימה לצי הטנקים ומשחיתי הטנקים המצרי הקיים, שמנה 430 כלים מערביים מסוגים שונים.

במירוץ החימוש הזה במזרח-התיכון היתה ידה של ישראל על התחתונה - הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. הערבים השיגו ללא בעיות טנקים חדשים וחדישים גם מהמזרח וגם מהמערב, ואילו ישראל נאלצה להסתפק בגרוטאות, בטנקים ישנים ולא כשירים - "שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, "סנטוריונים" בריטים וטנקי 48-M אמריקנים שיצאו משימוש.

אף מדינה בעולם לא הסכימה למכור לישראל טנקים חדשים. עד היום לא ברור מדוע הסכימו מדינות שונות למכור לישראל, מפעם לפעם, אמצעי לחימה חדשים וחדישים כגון מטוסי סילון, אך סירבו בהתמדה ובעקשנות למכור לישראל טנקים חדשים. בלית ברירה נאלץ צה"ל לרכוש שליטה בטכנולוגיות השריון, לשקם את גרוטאות הטנקים שהושגו ולשכלל אותן על ידי השתלת מנועים ותותחים חדשים. התחרות בין ישראל ובין הערבים בתחום איכות הטנקים היתה, למעשה, תחרות בין טנקים מערביים וסובייטיים חדשים, שהיו בידי הערבים, ובין טנקים ישנים, משוקמים ומאולתרים, שעמדו לרשות ישראל.

בשנות השישים עמדו הערבים לקבל מברית המועצות את ה-62-T. היה זה הטנק המבצעי החדיש ביותר בעולם באותה עת, בעל תותח רב עוצמה בקוטר 115 מ"מ. מדינת ישראל ניצבה חסרת אונים מול התפתחות זאת. היה ברור שבעתיד לא ניתן יהיה להמשיך לקיים - באמצעות אלתורים ו"חידוש נעורים" של טנקי שנות ה-40 וה-50 - יחסי כוחות איכותיים נסבלים.


 

פרשת "צ'יפטיין"

בשנת 1966, לשמחתה הרבה של ישראל, הציעה לה אנגליה הצעה היסטורית דרמטית. האנגלים היו זקוקים לכסף כדי להשלים את פיתוח טנק העתיד החדיש שלהם, "צ'יפטיין", בעל תותח 120 מ"מ. טנק זה אמור היה להיות הטנק החזק והחדיש ביותר של המערב. בשל מצוקתם הכספית, הציעו הבריטים לישראל "עסקת חבילה": ישראל תרכוש מהם מאות טנקי "סנטוריון" ישנים (ה"גרוטאות" המסורתיות), והם, בתמורה, ישתפו את ישראל בשלבי הסיום של פיתוח ה"ציפטיין", ימכרו לישראל "צ'יפטיינים" ואף יעזרו להקים בארץ קו הרכבה לייצור טנקים אלה. ישראל נענתה להצעה בשמחה, שכן היה בכך משום פתרון אידיאלי לתחזית הקודרת של יחסי הכוחות באזור.

שיתוף הפעולה עם האנגלים נמשך כשלוש שנים. שני אבות טיפוס של טנקי "צ'יפטיין" הועברו לישראל, וישראל שקדה על שכלולם וגמר פיתוחם יחד עם קצינים ומהנדסים אנגלים שפעלו בארץ. אולם מדינות ערב הכשילו את העסקה. הן איימו על אנגליה בהטלת סנקציות, כמו משיכת הרזרבות הכספיות שלהם מן הבנקים האנגליים ועוד. בכמה בירות ערביות היו גם הפגנות, ואספסוף תקף שגרירויות.

בנובמבר 1969, נוכח הלחץ הערבי, נסוגה אנגליה מעסקת ה"צ'יפטיינים" עם ישראל. מאמצי פיתוח, תכנון והכנות שנמשכו שלוש שנים ירדו לטמיון, ומדינת ישראל חזרה לנקודת ההתחלה.

הולדת המרכבה

פרשת "צ'יפטיין" הבהירה לישראל סופית שהיא לבד במערכה. בפעם הראשונה נשקלה האפשרות לפתח ולייצר טנקים בישראל, והוחלט לערוך מחקר בראשות האלוף ישראל טל ובהשתתפות מומחי משרד הביטחון ומהנדסי חיל החימוש.

 מטרת המחקר היתה לענות על שתי שאלות עיקריות:

א. האם מבחינת הידע הטכנולוגי והתשתית התעשייתית יש בכוחה של ישראל לתכנן, לפתח ולייצר טנק?

ב. האם מובטחת כדאיות כלכלית בראייה כוללת של כלכלת ישראל?

האלטרנטיבות המעשיות באותה עת היו:

רכישת טנקים מיושנים ("פאטון" או "סנטוריון") ושכלולם בארץ.

פיתוח וייצור טנק ישראלי.

 
המחקר עסק בתחומים הבאים:

א. בדיקת הכושר הטכנולוגי והתעשייתי של מדינת ישראל באותה עת, בכל הנוגע לפיתוח וייצור טנקים. הבדיקה כללה סקר תעשייתי של עשרות מפעלים שיועדו להשתתף בפיתוח ובייצור, וכן הערכת ההשקעות הדרושות לרכישת ידע, הרחבת מפעלים והקמת קווי ייצור.

ב. בחינת האלטרנטיבות מהאספקטים של מענה לצורכי האיכות, לצרכים הכמותיים ולצמצום התלות המדינית.

ג. בדיקה כלכלית, שכללה בחינת העומס התקציבי של תוכנית לייצור טנק ישראלי, בהשוואה לרכש טנקים בדרך אחרת. כמו כן, בחינת הכדאיות הכלכלית הכוללת למשק, של ייצור טנק ישראלי, בהשוואה לאלטרנטיבה הנ"ל ובהשוואה כלכלית, תיאורטית בלבד, לרכש טנקים מודרניים וחדישים (שכאמור לא היו אז בהישג ידה של ישראל).

הממצאים העיקריים של הניתוח שנערך הצביעו, בראש ובראשונה, על כך שהפתרון של פיתוח וייצור טנק ישראלי ייתן מענה כולל לבעיות הכמות, האיכות ואי התלות. הוכח כי בהתבסס על תעשיות הקיימות בארץ, ועל הידע הטכנולוגי והניסיון המצטבר של חיל החימוש, ובתוספת השקעה נוספת ברכישת ידע והרחבת תשתית קיימת במפעלים מסוימים, ניתן לבסס בארץ תעשיית טנקים שתספק מענה הולם לצרכים הצבאיים של ישראל. נבחנו אספקטים משקיים נוספים בהקשר לערך מוסף, עובדים ותעסוקה במשק, העומס התקציבי ועוד.

בתום שלושה חודשי לימוד, באוגוסט 1970, כינס שר האוצר את הדיון הגורלי שבו הוחלט לצאת לדרך עם פרויקט הטנק הישראלי הראשון. בדיון לקחו חלק שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל חיים בר-לב, אנשי הנהלת משרד הביטחון, חברי המטה הכללי והנהלת ומומחי משרד האוצר – וכולם כאחד תמכו בתוכנית. בתום הדיון יצאה הבשורה: מדינת ישראל תפתח טנק ותקים תעשיית טנקים, שתייצר טנקים עבור צה"ל וברבות הימים תייצר גם לצורכי ייצוא.

 

מנת"ק יוצאת לדרך

מיד עם קבלת ההחלטה על הקמת תעשיית טנקים, פורסמה על ידי הנהלת משרד הביטחון הוראת יסוד, ששימשה מאז הבסיס שעל פיו התנהלה תוכנית ה"מרכבה". הוקמה מינהלת תוכנית טנק (מנת"ק), בכפיפות לעוזר שר הביטחון. מנת"ק נושאת באחריות כוללת לפיתוח, ליצור הטנק ולהקמת והרחבת התעשיות. בנוסף הוקמה רשות פיתוח טנק (רפ"ט), שעוסקת בתכנון ההנדסי של הטנק ומופעלת על ידי עוזר השר ומנת"ק. את הפרויקט הוביל מראשיתו האלוף ישראל טל, שנודע ברבות הימים כ"אבי המרכבה" וזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל. גם בערוב ימיו נשאר "טליק" בתמונה, ואף הספיק להשתתף בטקס חשיפת "מרכבה סימן 4".

מיד בתחילת הפעילות של מנת"ק, על פי מסגרת המחקר שבוצע לבחינת הכדאיות הכלכלית, הוחלט להכין תוכנית מחשב מיוחדת - "דגם עלויות" - שהיתה ייחודית מסוגה. מטרת התוכנית היתה להציג את עלות ייצורו של הטנק בכל עת, וכן להציג את פריסת ההשקעות לפיתוח ולהרחבת התשתית על פני שנים ולפי הנושאים השונים. "דגם עלויות", שהציג את כל הנתונים והתחשיבים הכלכליים, הפך לכלי בקרה חשוב של מנת"ק. הוא מספק נתונים לצורכי ההחלטות בכל הדרגים במהלך ביצוע התוכנית, ולצורך בדיקות חוזרות ונשנות של הכדאיות הכלכלית, כל אימת שמשתנים מחירים של חומרי גלם וחלקים ובכל פעם שעולה צורך לסטות מהתכנון המקורי.

 

דגם עץ של מרכבה סימן 1, משנת 1972
דגם עץ של מרכבה סימן 1, משנת 1972


 

התוכנית המקורית היתה לפתח טנק שמבוסס בעיקרו על מערכות ומכללים קיימים, אולם כבר בשנות הפיתוח הראשונות עברה מנת"ק, בגלל אילוצי ידע, סיבות טכנולוגיות ודרישות מבצעיות שהתפתחו עם הזמן, לתכנון טנק חדשני, שהתבסס על מכללים מקוריים וחדישים. משימת הפיתוח עודכנה בהתאם, תוך בקרה כלכלית קפדנית.

המגמה לקצר את זמן הפיתוח של הטנק יצרה שיטה מקורית של תהליך פיתוח מקוצר, תוך נטילת סיכונים מחושבים, שכונה בהמשך "פיתוח טלסקופי". שיטה זו מתאפיינת בהתחלת ייצור סדרתי לפני השלמת כל שלבי הפיתוח והניסויים, לפני השלמת כל תיקי הייצור ותוך התבססות על דגמים.

במטרה להקטין את ההשקעות הדרושות לייסוד ולניהול תעשיית הטנקים, הוחלט לא להקים ארגון חדש וגדול, שיכלול את כל שירותי התקורה הנדרשים בפרויקט כגון זה (עיתוד, רכש, שירותים משפטיים וכלכליים וכו'). נקבע כי מינהלת התוכנית תשתמש בתשתית הקיימת של משרד הביטחון וצה"ל, כגון מרכז ציוד וחלפים, מינהל הרכש והייצור, יחידת היועץ המשפטי, יחידת היועץ הכלכלי וכו'. כך גם הוחלט להתבסס על התשתית התעשייתית של צה"ל, ועל התעשייה הביטחונית והאזרחית בישראל, ולהשתדל ככל האפשר לא להקים מנגנונים מנופחים, תקורות ותעשיות חדשות.

במסגרת זו נקבע כי המרכז לשיקום ואחזקה של הטנקים בצה"ל (המש"א) ישמש מפעל ההרכבה של הטנק, ו-200 ​מפעלי תעשיה (ביטחונית ואזרחית) אחרים יקלטו ידע חדש, יוסבו ויתאימו עצמם לייצור אלפי החלקים, המכללים והמערכות של טנק ה"מרכבה".

נקבעה מדיניות של פריסת הייצור המקומי על פני כל הארץ, כולל אזורי פיתוח, תוך שיתוף מרבי של התעשייה האזרחית וללא מונופול לתעשייה הביטחונית. נקבע כי הידע הטכנולוגי החסר יירכש בחלקו מחברות זרות, ובחלקו יפותח במערכת הביטחון, במפעלי התעשייה ובמוסדות המחקר בארץ.

משהוחלט על פיתוחו ועל ייצורו של טנק המרכבה ניגשו הקברניטים לתכנון הגופים שיעסקו בפרויקט. הם שמו להם למטרה להתבסס ככל הניתן על גופי מטה ועל גופי ביצוע קיימים ולנצל את התשתיות התעשייתיות הקיימות. מובן שאת אלה היה צורך להתאים ולהרחיב על פי דרישות הפרויקט, אולם הצעדים הללו ננקטו רק במידת ההכרח. על פי העקרונות האלה נבנה הארגון הן בתעשייה והן בגופי המטה והשירות.

התשתית של בית היציקה ב"אורדן" הורחבה והותאמה ליציקות שריון כבדות, ובהן גוף הצריח וחלקי התובה. על בסיס מפעלים קיימים של "תעש" נוספה תשתית לייצור תותחי טנקים, ועוד מפעלי תעשייה ברחבי הארץ הורחבו והותאמו לבנייתם של אבות טיפוס ולהקמתם של קווי ייצור.

לרשות מש"א 7000, אשר עסק עד אז בשיקום טנקים ובהסבתם, כבר עמדה התשתית הבסיסית הדרושה להקמתו של קו הרכבה, ובכללה בעלי המקצוע החיוניים לכך. לא היה צורך אלא בהרחבת היכולת לביצוע עיבוד שבבי של גופים גדולים (תובה וצריח) ולריתוך שריון כבד, ולפיכך הוחלט להעדיף אפשרות זאת על פני הקמתה של תשתית טנקים מן המסד. מש"א 7000 הורחב אפוא, והוקם בו מפעל ייעודי - "מפעל המרכבה", אשר הצטרף למפעלים האחרים במרכז.

במבט לאחור מדובר במהפכה של ממש בתעשייה הישראלית. ממדינה שעסקה בהסבה (עמוקה ככל שהיתה) של טנקים קיימים, הפכה מדינת ישראל לבעלת תעשייה מיומנת ועניפה, הכוללת את כל המגוון המקצועי הנדרש ומסוגלת להוציא לפועל ייצור מערכת מורכבת כטנק מודרני, תוך אינטגרציה ושילוב בין-תעשייתי ובין-תחומי מסועף. לתעשייה הזאת יצאו מוניטין רבים בעולם, והתפתחותה המקצועית והעסקית היא רצופה ורבת משמעות.

 

הוגה פרויקט המרכבה, אלוף ישראל טל (טליק)
 

עם ישראל טילן, מהנדס הפרויקט הראשון, בתחילת שנות ה-70
עם ישראל טילן, מהנדס הפרויקט הראשון, בתחילת שנות ה-70